היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת כו׳ שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה כו׳.
הנה העתיק רבינו לשון הברייתא בסוף פרק קמא בדר׳ יוסי דפליג שם עם ר״ש והלכה כר׳ יוסי נגד חבריו ר״מ ור״ש אלא בערב פסח דעלמא לא הזכיר משום דהא רבינו הקדוש במשנה לא הזכיר רק מה דסבר ר״ש בתלויה דמיקל אף בזמן איסור הוא בערב פסח בשעה ששית לכן סבר דאולי לא סתם כר׳ יוסי והלכה בערב הפסח דתלויה נשרפת עם הטמאה לכן השמיט רבינו דין המשנה ודו״ק.

עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסור בהנייה.
קשה למאי דשקיל וטרי הגמרא בפרק כ״ש דף כ״ט אליבא דר״ש אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה עד דחדית לן רבא ר״ש קנסא קניס הואיל ועבר בב״י וב״י, איך הוי מפרשי׳ טעמייהו דחכמים דפליגי על ר׳ יהודא במשנתינו דצריך לבדוק אחר הרגל אמאי יבדוק ולא שמענו לחד תנא שיאסור החמץ לאחר הפסח לבד ר׳ יהודה. והנ״ל עפ״י מה דאמר רנב״י בשבת פרק כירה דף ל״ח שכח קדירה ע״ג כירה ובשלה בשבת מהו כו׳ ול״ש כו׳ לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאיערומי בשוגג נמי לא יאכל ופרש״י דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד כו׳ דאתי לאיערומי דאיסור דרבנן הוא וקילא ליה. ולפ״ז היכא שהחמץ אינו ידוע אצלו אלא שלא בדק שפיר גזרו חכמים דלמא אתי לאקולי בי׳ ולא יבדוק יפה ואסרו חכמים להחמץ הנמצא אף אחר הפסח אבל בחמץ הידוע אצלו ומשהה אותו סבר דלא אסרוהו חכמים לר״ש וכמו דלא גזרו במבשל בשבת אף במזיד לר״מ דלא נחשדו בני ישראל לעבור בשאט נפש אלאו דב״י וב״י ובכה״ג לא אתי לאיערומי עד דחדית לן רבא דקנסא קניס ר׳ שמעון לדידי׳ הואיל ועבר ואין זה תקנה שלא ישהו דלא נחשדו ישראל ע״ז רק מתורת קנסא הוא וזה פשוט.

צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו כו׳.
בשו״ת רעק״א סימן כ״ג ובתחילת ההשקפה היה נ״ל לפקפק גם בנ״ד דליכא מעלת הביטול כיון דהיה סבור דמכרו והיה בדעתו דאין צריך לבטלו ושאין בידו לבטלו כיון דמכור לאחרים אך מ״מ י״ל כיון דאמר כל חמץ שברשותו כיון דאגלאי מילתא דגם זה היה ברשותו הוא בכלל הביטול עכ״ל. וכסבר׳ זו מפורש ברבינו נסים פרק השותפין דף מ״ו וז״ל תירצו בתוס׳ דאין ה״נ כו׳ אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי ואין דעתו על מה שהשכיר. ואי קשיא לך דהא לעיל פרק אין בין המודר הוי ס״ד דאין דעתו על מה שהפקיר ואדחיי׳ לי׳ איכא למימר דלא דמי דודאי כשאדם אוסר נכסיו סתם דעתו על כל מה שהוא ברשותו ולפיכך כיון שאין הפקרו עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור כו׳ הרי דהי׳ סבור דהוי הפקר תיכף ואין דעתו ע״ז מ״מ הואיל ועדיין המה ברשותו ואיהו אסר נכסיו מה שהן ברשותו תו גם זה בכלל האיסור כ״ש גבי ביטול חמץ וכן הוא בירושלמי תרומות פ״ג הלכה ב׳ אריסטון אייתי פירין ושייר גו שקא ותרם כו׳ חזקה על הכל תרם יעו״ש היטב וזה נכון.

ואם מצאו ביו״ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי כו׳.
רבנן בתוס׳ פ״ק דכתובות פלפלו בלא בטלו אם מבערו ביו״ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ואי משום דלשיטתם בעי צורך היום קצת הלא מה דעבר בב״י הוי צורך קצת וכמו דאמר רבא וש״מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך כו׳ ופירשו בתוס׳ שם דמה שמבער הוי צורך קצת יעו״ש - ומלשון רש״י משמע דדוקא בבטלו וכן פי׳ בהגהות מיימוני ע״ש ונתבונן קצת דיש להביא סעד לזה מהא דאמר רב יהוד׳ אמר רב המוצא חמץ ביו״ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך כו׳ ואמר רב יהודא אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים כו׳ ואם של הקדש הוא אינו צריך מ״ט מיבדל בדילי אינשי מיני׳ מ״ט כאן מסיים רב יהודא בעצמו אם של הקדש הוא א״צ ובהך דהמוצא חמץ ביו״ט לא מסיים רב יהודא ואם של הקדש וכו׳ ורבא בא וסיים הלא דבר הוא ודקדוק חזק - והנראה דהרב מגן אברהם חידש לנו דין דהמפקיד חמצו אצל ישראל דמחויב הנפקד למוכרו לעו״ג קודם הפסח ואם לא מכרו הוי כמו שו״ח שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם וחייב דפושע הוא אולם כ״ז שהחמץ בעין הלא מצי אמר לו הרי שלך לפניך כמו כל שומר שאומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמנם הרב אבן העוזר השיג עליו דאמאי אמר כאן אם של הקדש הוא אינו צריך הלא רב סבר בפרק כל שעה כר׳ יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור א״כ אע״ג דהקדש הוא ג״כ יהא אסור לאחר הפסח ודעת רבינו דפשיעה בקדשים הוי כמזיק וחייב א״כ אם יגנב או יאבד החמץ יהא חייב לשלם משום שפשע שלא מכרו קודם הפסח ונאסר בשביל זה לעולם ואם יהא החמץ בעין יאמר לו הרי שלך לפניך א״כ באחריותו קאי וחמץ שקבל עליו אחריות הרי עובר בבל יראה ואפי׳ ע״י אלמות חייב לבערו כמו שפסק רבינו לקמן פ״ד הלכה ד׳ ואיך אמר א״צ, הלא צריך לבערו מן העולם והיא קושיא עצומה.
ויש להתבונן, דאימת אמרו בקבל עליו אחריות או שהגוי אלם דחייב לבערו היינו דאם יגנב או יאבד יתחייב לשלם דמים עבור החמץ בשעה שיגנב נמצא דהחמץ חשיב מצוי בידו וכשלו משום דבהעדרו יתחייב לשלם תמורת העדרו משעה שיגנב או יאבד אבל כאן הלא פשע וצריך לשלם הדמים משעת הפשיעה כפי דמיו ששוה אז אלא שיכול להציל עצמו ע״י החמץ לומר הרי שלך לפניך וכי ליתא להחמץ הרי יחזור לחיובו מעת הפשיעה שפשע שלא מכרו קודם הפסח משו״ז לא חשוב החמץ לשלו לעבור עליו בב״י ומצאנו סברא זו בספר פתח הבית.
אולם אם כה נאמר יש לדון גם על מה שכתבו הקדמונים ומהם הרמב״ן בלקוטיו דאע״ג דהנגזל לא עבר בב״י מ״מ הגזלן הרי עבר בב״י דאחריות החמץ עליו דאם הוא בעין אומר הרי שלך לפניך ואם יאבד יתחייב לשלם הלא גם בגזלן כן הוא דהיכא דמעיקרא שויא זוזא ולסוף שויא ד׳ ואתבר ממילא משלם כדמעיקרא ופירשו הפוסקים אע״ג דאתבר בפשיעה דהגזלן אינו שומר על החפץ אלא התורה חייבה אותו בע״כ אף כשיאבד באונסין משעת לקיחה ולכן חלוק דינו משומר דשומר משלם כשעת האונס ואיהו משלם כדמעיקרא כמו שביארו רבנן בתוספות פרק הכונס דף נ״ו ד״ה פשיטא דכמה חילוקים בין שומר לגזלן ועיין קצות החשן סימן שנ״ד סעיף ג׳ א״כ החיוב אינו רק על מה שגזל ממנו קודם הפסח אלא דכשהחמץ בעין מצי להציל נפשו ולומר הרי שלך לפניך וכשלא יהי׳ החמץ יהי׳ עליו חיובו הקודם בחזקו ואפ״ה פסקו הפוסקים דעובר בבל יראה.
אמנם יש לומר שאני גזלן שכן מחויב בהשבה וכיון דמחויב להשיב הגזילה אשר גזל הרי החמץ ברשותו קאי שאיהו מחויב להשיבו לבעלים לכן הוי כשלו לעבור בב״י אך זה אינו דהא החמץ כבר נאסר ואין שייך עליו מצות השבה אם כי כשהוא קיים אמרינן שעדיין לא נשתנה וגזילו בעינו הוא ואומר הרי שלך לפניך מ״מ אינו מחויב לשמרו להשיבו לבעלים ומשום זה לא שייך שיעבור בב״י.
ובכל זה מצאנו כעין מחלוקת בין גדולי הקדמונים אם מונח עשה דהשבה על החמץ הנאסר והוא בפרק הגוזל קמא דף ק״ה אמר רבא גזל ג׳ אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת ותנא תונא גזל חמץ כו׳ אומר לו הרי שלך לפניך כו׳ הא ליתא בעיניה אע״ג דהשתא לאו ממונא כיון דמעיקרו ממונא הוא בעי שלומי הכא נמי אע״ג דהשתא לא שו״פ כיון דמעיקרא שו״פ הוי בעי שלומי ופירש רש״י חייב להחזיר לו אגודה אחרת ואעפ״י דהשתא לאו שו״פ כיון דבשעת גזילה הוי שו״פ בעי לאהדורי ולהוליכה אחריו עכ״ל הרי חיוב השבה מוטל עליו לחזור אחריו ולמיהדר לידיה דנגזל וכי מייתי ראיה מחמץ שעבר עליו הפסח הרי ע״כ גם שם מוטל עליו חיוב השבה למיהדר החמץ הנאסר בהנאה לידי׳ דנגזל וחיוב השבה מוטל עליו לכן אפשר דמשום זה שפיר עבר בבל יראה.
אולם רבנן בתוספות שם כתבו חייב להחזיר לו אחרת פירוש אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם ליה שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה כו׳ הרי דכיונו להוציא משיטת רש״י ז״ל דרמי עליו חיוב השבה אלא שהוא מחויב לשלם אם יאבד או יגנב וכן מורה לשון הגמרא דמסיק למילתיה הא ליתא בעיניה כו׳ דחיוב התשלומין רמי מעיקרא עלי׳ אע״ג דאי הוי בעיניה הוי פטר עצמו במידי דלא הוי ממונא א״כ שפיר קמה סברתינו דגזלן ל״צ לעבור בב״י דחיוב התשלומין רמי עליה מעיקרא קודם הפסח וכבר נתחייב וקיום החמץ אינו רק שבזה יכול לפטור עצמו אבל אין אבידת או גניבת החמץ גורמת לו חיוב חדש משעת גניבתה וזה נכון.
ומצאתי להר״מ מסראקסאטה בשיטה מקובצת פרק הגוזל על משנה דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דלא הנגזל ולא הגזלן עוברין בבל יראה. וזה כמו שביארנו. ומהרי״ט אלגאזי תמה על דבריו דהא עדיף מחמץ שקבל עליו אחריות. ולפי מה שביארנו הדברים מושכלים וצודקים. ובאמת הדברים מכריעים כשיטת התוספות דלאו חיוב השבה רמי על הגזלן להשיב החמץ הנאסר וכן האגודה שאין בה שוה פרוטה אלא חיוב תשלומין אם ליתא בעינא וכדאיתא בעינא מצי פטר עצמו מהא דחזינן בשומר שור והזיק ונגמר דינו דלר׳ יעקב דאמר אומרים הרי שלך לפניך אף בשומר מ״מ אם ליתא בעינא חייב לשלם דמים לבעלים וכדמפורש להדיא בפרק מרובה דאם אחד גנב את השור אחר שנגמר דינו מבית השומר וטבחו חייב ד׳ וה׳ לר״ש דגורם לממון הוא היינו לשומר לשלם דמי שור לבעלים אע״ג דהשור לא שוה מידי ותמן חייב השומר על הפשיעה הראשונה שלא שמרו שלא יגח וחיוב השבה לא שייך אצל שומר ואפ״ה חייב בתשלומין של שור אם יגנב אע״ג דאילו איתא בעינא ג״כ לאו ממון הוא חזינא דלא תלי הא בהא, ולשיטת רש״י מוכרחין אנו לומר דזה הוא מסובב, כיון דתנא תונא דחיוב תשלומין איכא גביה ואם לא בא החמץ לבעלים או האגודה כי לית׳ בעינה מחויב לשלם דמים להכי כיון דאיכא חיוב תשלומין להנגזל תו דינו ככל גזלן דמחויב בהשבה כ״ז שלא נפטר מחיוב התשלומין וזה אינו מוכרח כמובן.
ויש לתלות שבזה פליגי רבינו והראב״ד בפרק ג׳ מהלכות גזילה הלכה ה׳ באם כפר בהגזילה אחר שנאסרה בהנאה ואיתא תותי ידיה דהראב״ד פוטרו מקרבן וחומש דאיהו סבר דאינו מחויב בהשבה על דבר הנאסר בהנאה אלא דלכשיאבד אז יתחייב ממון וכיון דאיתא תחת ידו אז לא כפר ממון דמצי לאהדורי בו לאלתר רק כפר מידי דלא חזי למידי לכן פטור מאשם וחומש ורבינו סובר דחיוב השבה רמי עליה וחייב לאהדורי ולהוליכה אחריו וכל זמן דלא קיים מצות השבה איכא חיוב ממון גבי׳ וממונא כפר וחייב ככל כופר בפקדון ולא דמי להא דאומר לו גנבת שורי והוא אומר שו״ח אני עליו דבזה כי איתא ברשותיה הוי כמקיים השבה ולכן פטור וכמו״ש ההמ״ג אמנם אם כי מדברי הראב״ד מוכרח כן אבל לרבינו מצינו לומר דלעולם אינו חייב בהשבה ומ״מ כיון דכפר בי׳ א״כ תו חייב על מה דפטר עצמו מתשלומין אי מיגנב ומיתבד שאז רמי עליה החיוב משעת גזילה ולא דמי להך דמודה בעיקר ואכמ״ל.
אולם בהניח כ״ז אמינא תירוץ אחר על קושיית האבן עוזר וזה הוא שראיתי בשו״ת חתם סופר באורח חיים שהעלה בהך דינא דמג״א שאם נאבד החמץ אחר הפסח ג״כ פטור מלשלם כיון דיד השומר כיד הבעלים ובמה דהוחזר ליד השומר הרי הוא כאילו הוחזר ליד בעלים וכבר אמר לו הרי שלך לפניך וכמו דאמר סוף הגוזל קמא דאף אם נגנב מבית שומר ג״כ השומר עדיין בעלים ואם תבעו שומר והודה מיפטר גנב בהודאת שומר חזינא דעדיין ידו כיד בעלים. והנה בעיקר הדין הובא בשמ״ק ריש פרק הכונס בשם תו״ס שאנץ בשם רבם שרצה לפטור השומר אם נגנב השור לאחר שנגמר דינו מבית השומר דמיפטר שומר ולא דמי לגזלן מטעם אחר דמעיקרא קודם שנאבד לא שוה מידי דנאסר בהנאה וחזר בו מהך סוגיא דמרובה שמפורש דאם ליתא בעינא שמחויב השומר לשלם דמי שור מעליא לבעלים וסוגיא זו אישתמיט׳ גם מהחת״ס אולם צריך להבין הלא סברתו נכונה היא דמה לי אם מחזיר לבעלים עצמו מ״ל לשומר הלא יד שומר כיד הבעלים אמנם זה בדותא דדוקא תמן דהשור הוא שוה דמים או התביעה מהגנב לכן ידו כיד בעלים משא״כ כאן שכבר נאסר השור ומה ישמור הרי לא עשאו שומר אלא על שור ולא על איסורי הנאה לכן כ״ז שלא החזיר השומר ליד בעלים לא מיפטר מתשלומין. דברשותו כבר כלתה שמירתו.
ונתבונן אימת שייך סברא זו רק בשומר שהפקיד הבעלים אצלו זה החמץ או השור אבל לדמיון באפוטרופוס לשיטת הפוסקים דחייב בפשיעה דכל מילי דיתמא עלי׳ רמיין וידו כידם אם יגח השור ויגמר דינו וישוב לבית האפוטרופוס ותו יגנב השור פטור מלשלם דהרי מצי א״ל הרי שלך לפניך וידו כידם ואילו השיב השור לרשותם הלא פטור ה״נ פטור כי שב השור לרשותו דרשותו כרשות יתמי דמאי תאמר כיון שנאסר בהנאה הלא ע״ז אין ידו כיד היתומים. ומה יעשה ישלם ולמי ישלם הלא לידו שאיהו הוא האפוטרופוס שלהם א״כ ידו בכללות כידם ורשותו כרשותם והרי כבר אמרו הרי שלך לפניך במה דהוי ברשותו ופוק חזי אילו גזל אחד חמץ מן האפוטרופוס ועבר עליו הפסח והחזירו ליד האפוטרופוס ואח״כ נאבד מבית האפוטרופוס ודאי דמצי אמר הרי שלך לפניך [הן דיש לדון דהוי כמו שאמרו גיטין נ״ב דנין לזכות ולא לחובה] וכ״ש גזבר כן הוא דמי הוא הבעלים אצל הקדש עד שאמרו בירושלמי תרומות פרק א׳ דגזבר כבעלים ומצי לתרום פירות הקדש יעו״ש [ועיין מחנה אפרים הלכות שומרים סימן כ״ה בשם מוהר״א ששון לענין פרנס ששלח יד במעות הקהל והחליפן במעות אחרים להנאתו דברים קרובים לזה ע״ש] א״כ סרה קושיית האבן עוזר דאע״ג דהגזבר פשע שלא מכר את החמץ קודם הפסח מ״מ כי איתא בעינא מצי אמר הרי שלך לפניך ואימת אמר הרי שלך לפניך כי איתא ברשותו א״כ מאי איכפת ליה כי יאבד אח״כ הרי במה דהוי ברשותו כבר אמר הרי שלך לפניך דהא הדר ליד הקדש שאף אם ישלם ממון הא ישלם לידו שהוא הגזבר וידו בכללות כיד הקדש.
אמנם נתבונן דהמשנה אמרה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הרי שלך לפניך ודייקו קצת מהאחרונים שדוקא בעבר עליו הפסח הא בתוך הפסח לא מצי אמר הרי שלך לפניך א״כ בתוך הפסח אם יגנב ויאבד חייב לשלם דלא מצית למימר דבמה דהוי ברשותו כבר אמר הרי שלך לפניך דהא בתוך הפסח לא מצי למימר הכי ותו באחריותו קאי ועבר בבל יראה וחייב לבער ואיך אמר א״צ.
אולם יש לראות טעמא מאי לא מצי אמר בתוך הפסח הרי שלך לפניך וכבר פקפקו בו האחרונים ולדעתי תליא ברבוותא דבפרק הגוזל קמא פליג רב יהודא עם רב הונא בסלע שנפסלה ר״ה אמר פסלתו מלכות ורב יהודא אמר פסלתו מדינה אבל פסלתו מלכות היינו נסדק ומ״ש מתרומה ונטמאת התם לא מינכר הכא מינכר היזיקא והוי שנוי ולא מצי אמר הרי שלך לפניך ופירש״י הכא מנכר היזיקא שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה היו כל צורות המדינות שוות לה וקוטב פלוגתתם אם הוי היזק שאינו ניכר ולא נעשה שנוי בהדבר הנגזל עצמו אלא שהשנוי בא מצד זולתו שאין צורות היוצאות עכשיו דומות לה רב יהודא סבר דהוי היזק ניכר ורב הונא סבר דלא הוי היזק ניכר אם כן בחמץ תוך הפסח לרב יהודא הוי כמו פסלתו מלכות דהוי היזק ניכר שאין צורת הלחם שהוא תוך הפסח דומה לצורת חמץ וכן בטעמו שניכר החימוץ שהוא דבר שניכר בו וכשגזל היו הצורות והטעמים דומים לה. ודוקא בפת שעיפשה אמר דלא ידע בה אי חמץ אי מצה ולא מצי אמר הרי שלך לפניך.
וא״ת לפ״ז דבתוך הפסח לא מצי לומר הש״ל מפני דהוי כפסלתו מלכות א״כ כי עבר הפסח נמי הרי כבר קנהו בשנוי והוי זוזי דעבדינהו נסכא אע״ג דהדר עבדינהו זוזי פנים חדשות באו לכאן כן הכא הלא כבר קנהו בשנוי ואיך מצי אמר הש״ל בזה נראה דאי מהדר לי׳ תוך הפסח לנגזל הרי מוכרח הנגזל לבער אותו מן העולם וא״כ הוי שנוי דלא הדר ולא מצי אמר הרי שלך לפניך כיון שאין צורת החמץ דומה לשאר לחם אבל כי עכבו הגזלן עד לאחר הפסח הרי חזינן דבדעתו הי׳ לעכב אותו עד לאחר הפסח והוי שנוי דהדר דלאחר הפסח לא הוי רק כתרומה ונטמאת וא״כ לא הוי כאן שנוי ושפיר מצי אמר הרי שלך לפניך.
ואין לומר דבשלמא ביאוש פריך הגמרא דף ס״ו דליקני לחמץ ביאוש אע״ג דאיסוה״נ אין בהן זכיה וקנין דלכן אמר מכי מטא זמן איסורו פירוש דקודם שהגיע זמן איסורו הוא מתיאש משעה דלא מצי למוכרו אבל בשנוי אימת הוי השנוי אחר שנאסר בהנאה ואז לאו בר קנין הוא דזה אינו דכמו דפירשו הקדמונים על הך דשנוי השם קני לגזלן בהקדש אף דאימת הוי שנוי השם כי קדיש ואז אינו שלו ופרשו דבאין כאחד [וכמו גיטו וידו באין כאחד] ה״נ הכא נימא כן ואין לחלק דתמן משום דשתי הפעולות באין מכחו כמו ההקדש והקנין שקונה הגזלן וכן בגיטו וידו שהיד המשחרר מקנה מכחו והוא הפועל לא כן כאן דהשנוי שהחמץ נאסר בהגיע זמן האיסור בא מאליו וכשחל האיסור תו לאו בר קנין הוא ולא בזה נאמר גיטו וידו באין כאחד דבסוגיא דהמטמא כו׳ משמע דפריך גם מחמץ ועבר עליו הפסח דיהי׳ כמו היזק ניכר וליהוי שנוי יעו״ש ואולי דרק מתרומה ונטמאת פריך דתרומה טמאה ראויה לכהן להסיק תחת תבשילו ואם שאינו ניכר כניכר הוי שנוי ויקנה בשנוי וא״ש אמנם אם נאמר דגם מגזל חמץ ועבר הפסח פריך דיהי׳ שנוי ג״כ ניחא דבפרק מרובה אמר ע״ז דבגזל חמץ כיון שנאסר בהנאה אינו רוצה לקנות וצריך לומר דבשנוי גם אם אין רוצה לקנות ג״כ קני הגזלן לחובתו שלא יוכל לומר הרי שלך לפניך ודמים מעלי׳ כשעת הגזילה משלם [ויעוי׳ אור שמח הל׳ גזילה פרק ב׳ הל׳ ט״ו שפי׳ בדעת רבינו דבאינו רוצה לקנות בשנוי לא קני היינו לזכותו אם רוצה בהשברים ויעוי׳ שם הלכה י״ד מש״פ בשי׳ הירושלמי] וא״כ כיון דהוי קנין אף אם אינו ברשותו [כמו״ש תוס׳ ב״ק ביאוש] ואף אם אינו רוצה לקנותו הוי הך קנין כמו ירושה דאיסורי הנאה נמי מורית לבריה כדמוכח סוגי׳ קדושין י״ז גבי גר ועכו״ם שירשו עו״ג ויין נסך דהוי איסורי הנאה ומ״מ ירית להו ברא א״כ שנוי ג״כ קני באיסורי הנאה ואין צריך לומר דבאין כאחד.
ולפ״ז פוק חזי גבי הקדש דאין פודין קדשים להסיקן תחת תבשילו ולהאכילן לכלבים אף בקדשי בדק הבית כאשר תעיין בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד ובפרק שור שנגח את הפרה דף נ״ג ד״ה לענין כלים שהעלו רבנן כן בשיטת רב יוסף ורבא, א״כ כי מטא שעה חמישית נאסר החמץ של הקדש לעולם דמה יעשה לפדותו אי אפשר כיון דאסור באכילה כמו דפסק רב כר״י דבחמישית תולין בדף י״ג ונמצא דהפשיעה פשע הגזבר קודם שעה חמישית שלא מכרו וחייב בתשלומין אלא דאומר הרי שלך לפניך ואז צורת כל החמץ שעדיין ממון הם שהן ראוים למכור לנכרים או להאכיל לכלבים ממון מעליא הוא אלא שהקדישו גרם לו דאיהו נאסר ולאו ממון הוא בחמישית והוי כמו תרומה ונטמאת דצורתו דומה לשאר לחם ומצי אמר הרי שלך לפניך ותו כי יגנב או יאבד הרי פטור דבמה דהוי ברשות הגזבר בשעה חמישית הוי כאלו מהדר להקדש ואמר הרי שלך לפניך לכן שפיר מסיים רב ואם של הקדש הוא אינו צריך, דאי משום פשיעתו הלא כבר נפטר מתחלת שעה חמישית במה דהוה ברשותו שהוא הגזבר ורשותו כרשות הקדש. וכיון שזכינו לזה יבואר מה דלא אמר ר״י על המוצא חמץ בביתו ביו״ט. דניחזי דאיהו לא ידע קודם הפסח היכן מונח החמץ שיוכל למכור אותו היינו לפדות בקדשים ובפרק המפקיד גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי א״ל לא ידענא היכא אותבינהו כל לא ידענא פשיעותא הוי וכיון שכן חייב אצל הקדש כדין כל פשיעה דהוי כמזיק ותו חייב לשלם עבור שלא ידע היכן הניחו ולא מכרו קודם הפסח ואם יהי׳ החמץ ברשותו אומר הרי שלך לפניך ואם יגנב או יאבד תוך הפסח חייב לשלם דלא מצי לומר דבמה דהוי ברשותו הוי כאלו החזרתי להקדש וכבר נפטר אני מתשלומים דהא רב יהודא מרא דשמעתא ואיהו סבר בפסלתו מלכות שלא מצי אמר הרי שלך לפניך וחמץ תוך הפסח הוי כפסלתו מלכות שאין צורתו דומה לכל צורות הלחם שכולם מצה. ורק אם יתקיים עד לאחר הפסח אז יוכל לפטור עצמו מתשלומין ולא מצית למימר שבשעה חמישית הרי אמר הש״ל זה אינו שאבוד הי׳ ממנו באותה שעה שגם הוא לא ידע קודם הפסח היכא אותבינהו וא״כ לא הוי כאלו אהדר לרשות הקדש כיון שלא הי׳ תחת ידו והשגחתו דאיהו גזבר דהקדש וא״כ הוו חמץ שקבל עליו אחריות וכדפרישית וכבר העלו גדולי האחרונים ובראשם השאגת אריה דבחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות לא מצי מבטל דלאו ממונא דיליה ומאי יבטל והאריך בדברי נועם א״כ החמץ של הקדש דהוי חמץ שיש עליו אחריות הוי חמץ שלא ביטל והוי חמץ שעובר עליו בב״י וב״י הוא מותר גם לשורפו ביו״ט דהוי צורך היום קצת מה שצריך לבערו מפני שעובר עליו בב״י ולא מצי רב יהודה לסיים ואם של הקדש הוא אינו צריך ורבא לטעמיה דפסק לקמן כר׳ שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה בשל הקדש דלא קנסוהו חכמים שאינו עובר עליהן בב״י ותו לא פשע במה שלא מכרן קודם הפסח דאחר הפסח ג״כ הוי ממון ולא אפסיד להקדש מידי שפיר מסיים ואם של הקדש הוא א״צ וזה כפי שיטת הקדמונים החולקים על רבינו וסברי דבחמץ שלא ביטלו שורפו ביו״ט ודו״ק.
והנה אף כי ביארנו דהגזבר חייב על שפשע שלא מכרו קודם הפסח מ״מ אין מזה סעד לדינו של המג״א דתמן הלא הבעלים הי׳ לו למוכרו ומי יחוש יותר ממנו ואימת אמרו שו״ח שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם דהוי פשיעה דוקא היכא שאין הבעלים תמן. אבל הכא הא הבעלים יכול למכור אף שהוא ברשות הנפקד וכמו שפסקו רבוותא אולם בגזבר הדין נכון.
ולשיטת רבינו אפשר ג״כ דאם עובר בבל יראה מחמת דהוי חמץ שקבל עליו אחריות וכיון דעבר עליו בב״י תו הואיל דטרוד לבערו חיישינן דלמא אתי למיכל מיני׳ וצריך לכפות עליו כלי דלא בדיל מיני׳ הואיל ובמחשבתו לבערו תיכף בכלות היום וזה יתכן ודו״ק.

מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה וכו׳.
במשנה לשחוט פסחו ולמול בנו. ונראה דאם הוא אחר שש שעות דלא מצי לבטל יחזור ויבער וכמו בפסח דודאי חוזר ומבער דלא תשחט על חמץ ד״ז כתיב וקיי״ל כר׳ יוחנן דאעפ״י שאין עמו בעזרה וליכא למימר דליתי עשה דפסח ולידחי ל״ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי דכיון על גוף העשה כתיב הל״ת לא שייך לומר שתדחה ואין סברא לומר דכוונת הקרא כשאפשר לבער החמץ וכן כתב בצל״ח וראיה לזה מהא דשקיל וטרי פרק ר״א דמילה דליתי עשה דעבודה ולידחי ל״ת דצרעת ומשני משום דגברא לא חזי ופריך תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מא״ל פירוש יקוץ בהרתו ומשני משום דבעי בעידנא וניחזי דנגעים טהורים מומים שכשירים בבהמה ופסולים באדם ופסולייהו משום דלא שוה בזרעו של אהרן ואינם מחללים עבודה ול״ת איכא בהו כמו שפסק רבינו פ״ג מהלכות ביאת מקדש וא״כ באופן שתבטל עבודה אם לא יעבוד הכהן בעל נגעים טהורים ליתי עשה דעבודה ולידחי ל״ת דאינו שוה בזרעו של אהרן שלא יעבוד ורב אשי סבר דגם במקדש דחי עשה לל״ת וע״כ משום דהל״ת היא על העשה גופי׳ לא שייך שתדחה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי גאון ודו״ק.

כיצד ביעור חמץ שורפו וכו׳.
הנה התוספות בדף י״ב ד״ה אימתי שלא בשעת ביעורו כתבו ועוד דמנותר יליף ר״י דחמץ בשריפה ונותר אחר איסורו טעון שריפה וכמו כן חמץ. וברור דלרש״י דילפינן מנותר מה נותר כשמצוה לבער אותו מן העולם מצותו בשריפה, ואימת מצותו הלא לאחר שנעשה נותר דקודם זה הוא קודש ואסור לאבדו כן בחמץ כשהמצוה לשורפו, שזהו קודם שהגיע זמן איסורו דאילו לאחר שהגיע זמן איסורו הרי עובר בבל יראה. אולם רבנן בתוספות לטעמייהו דאמרו לעיל דף ד׳ דאם פירוש אך ביום הראשון תשביתו הוא ביו״ט והבערה היא לא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו וא״כ כשילפינן דביום הראשון תשביתו הוא משש שעות ואילך אימת מצות הבערתו לאחר איסורו וא״כ הלא כשילפינן מנותר נילף דבשבע בשריפה. אולם רש״י לטעמיה הלא מצות שריפתו קודם זמן איסורו דאילו בתוך זמן איסורו הרי שהה שעה אחת וביחוד לפי שיטת רש״י בכ״מ דמשש שעות ולמעלה עובר בבל יראה ועיין שו״ת הר״ן סימן נ״א בזה ודו״ק. והראב״ד לא ראה דברי רש״י רק העתקה במאור וסבור דעל שעה חמישית קאי לכן השיבו.
והנה המקור חיים סימן תמ״ד כתב דבתרומה דעיקר מצותה בשריפה א״כ כששורף תרומה משום חמץ ג״כ דינו בשריפה כמו בקודש דכל פסולייהו בשריפה. וזה טעם ראב״צ דמחלק בין תרומה לחולין יעו״ש. ונעלם ממנו ברייתא ערוכה בפרק כל שעה דף ל״ב בתרומת חמץ אף בזו יש לו היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו כו׳ והתוספות בביצה דף כ״ז ד״ה ועל החלה שנטמאת הביאו ברייתא זו לחלק בין תרומת חמץ לתרומה טמאה [ודלא כרש״י שם ובגיטין נ״ג דטמאה מאכיל לבהמת כהן] וכן הרמב״ן בשבת וכמה קדמאי ובקדשים גופייהו דמשום חמץ אין לשורפם למ״ד השבתתו בכל דבר יעוין ירושלמי פרק כ״ש סוף הלכה א׳ בחלות תודה שנעשו נותר וכגירסא שגרס הק״ע עיי״ש, וטעמא דכיון דאין הפסול משום הקדושה רק משום חמץ ודו״ק.